אותנטיות ונאמנות לעצמנו
ביחסים בין בני אדם קיים מתח בין הצורך להיות נאמנים לעצמנו ולאחרים ולומר את האמת לאנשים בסביבתנו, גם אם היא לא נעימה וכואבת, לבין צורך לגיטימי לרצות ולשאת חן על מנת לשמר מערכת יחסים טובה ולהפיק מזה רווחים ומימוש אינטרסים.
זו דילמה המלווה אותנו פעמים רבות ביחסים. ניתן למקם את טיפוסי האנשים בהקשר לכך על רצף, כשיהיו כאלו הנמצאים בשני קצוות מנוגדים: בקצה אחד אלו, שלא עושים חשבון ובעיניהם אמירת האמת וכל האמת היא ערך מקודש. יש להם תשוקה להיות נאמנים לעצמם ועמדתם, גם במחיר של משיכת אש, כעס ועימות מן הצד השני. בקצה השני נמצא את הטיפוסים המרצים, שעבורם הערך של קשר נטול עימותים ושקט תעשייתי הוא ערך מקודש, גם במחיר של קונפליקט פנימי, תחושה של חנופה מצדם ואף ביטול עצמי. הם לרוב יגידו מה, שרוצים לשמוע.
כמובן, שלכל טיפוס יש רווח ומחיר, כך, מי שנותן משוב אמיתי נהנה מתחושה, שהוא חי עם עצמו בשלום, שיש לו שקט פנימי ויתכן, שאף יעריכו אותו על היושרה שלו וידעו, שפיו וליבו שווים וכשהוא מבקר או מחמיא זה חף מזיוף ולכן יבקשו את מוצא פיו ויקבלו אותו. מאידך, יהיו כאלו, שיחוו אדם כזה כנוקשה, קפדן יתר ומדקדק מדי. יגידו, שהוא "כבד", על כל דבר יש לו מה לומר, לא גמיש וזורם ועלולים להתרחק ולהיזהר ממנו, או להיות דרוכים לידו ולהתעמת עמו.
הטיפוס המרצה מרוויח בכך, שהוא נתפס כנעים הליכות, נוח לבריות, נחמד ואטרקטיבי ביחסים בינאישיים, יבקשו את קרבתו ויחושו נוח במחיצתו, הוא ישרה רוגע ובטחון. מאידך, המחיר אצל המרצה אם הוא מצפוני עלול להיות לעיתים חוסר נוחות ודיבור עצמי מייסר:" למה הייתי כ"כ נחמד והחמאתי לו כשבעצם הוא פוגע ולא מתחשב" ועוד מחשבות מהסוג הזה.
בנוסף, אנשים, שיהיה להם חשוב לקבל דעה אמיתית ללא משוא פנים והטיה אודות התנהלותם בסיטואציות מסוימות, בשלב מסוים יבינו, שהמרצה תמיד יהיה בעדם באופן טוטאלי ויעמוד לימינם ללא חשיבה ביקורתית ריאלית. זה לא מאפשר להם זווית ראייה אחרת, שתאפשר להם להתפתח בסופו של דבר ולכן לא יעריכו את דעתו, או, שלא יהיו בטוחים, שאכן פיו ולבו שווים. כמובן, שיש כאלו, שהסנגור הטוטאלי מתאים לצורך שלהם באישור ונותן להם תוקף וחיזוק, אבל כשזה מוטה ולא נעשה בראיה יותר אובייקטיבית, האדם מבקש המשוב יחזור שוב ושוב על המשגים שלו כעיוור באפילה ולא יבין מה קורה לו באמת ולמה.
בהקשר לכך, ניתן לראות גם את הטיפוס הפוליטיקאי או הדיפלומט, שיתמרן ולא יבקר את אלו, שהוא חפץ ביקרם. יש לו אינטרסים מוגדרים ועבורו מימוש האינטרסים הנו ערך הגובר על נאמנות עצמית. אך לאנשים, שאין בכוחם לממש את האינטרסים שלו, לא תהיה לו בעיה לומר את האמת. כלומר, יש להם יכולת לווסת את הנושא לטובת צרכיהם האישיים והם סיגלו לעצמם את היכולת לחיות עם עצמם בשלום.
הפסיכואנליטיקאי וויניקוט ממייסדי גישה פסיכולוגית פופולארית כיום הקרויה: יחסי אובייקט, טבע שני מושגים: העצמי האמיתי והעצמי הכוזב/המזויף. הוא דיבר על הצורך של אנשים לרצות כצורך, שנוצר מתהליך הקשר של הילד עם הוריו, שלא התייחסו במינון סביר לבכיו בהיותו תינוק, לא אפשרו לו להביע דעה עצמאית ולא הכילו את התוקפנות שלו על מנת, שיוכל ליצור נפרדות מהם. כך מתוך פחד מתמיד הילד למד להיות כנוע ומרצה ואת הדפוס הזה הוא משחזר בכל קשר בבגרותו.
בטיפול אחת המטרות, הינה לסייע לאדם להקשיב לרצונותיו וצרכיו ולהיות נאמן לעצמו על מנת להשיג את היכולת להיות שלם עם עצמו, תוך התחשבות באינטראקציה עם הסביבה.
אם יש מחיר כזה כבד לאוטנטיות ולהליכה עם האמת שלי כפי שהיא מחד, ומאידך קשה גם להיות מרצה תמיד, אולי כדאי להתמקם באמצע על הרצף? האם זה אפשרי? ואם כן, איך עושים את זה? אם נקדים ונאמר:"... אל תיפגע, אבל הבגד הזה ממש לא הולם אותך, או התגובה שלך הייתה ממש לא במקום", האם אכן נבטא את עצמנו כראוי והאחר לא יפגע? איך ניתן להישאר נאמנים לעצמנו ולמרות זאת להגיב נכון מתוך ראיית הרגישות והפגיעות של האחר? האם רצוי להיות תמיד דיפלומטים ופוליטיקאים, כי אולי כך ניתן לשמור על מערכת יחסים טובה ולהתקדם בעבודה? איך אתם והאנשים בסביבתכם מתנהלים סביב נאמנות עצמית, רצייה, האם קיים קונפליקט בנושא זה?
