התבוננות עצמית
עד כמה אנו מסוגלים בקשר עם האחר להתבונן בעצמנו, להבין ולקבל, שטעינו או לא פעלנו נכון ממניעים שונים ולהודות בכך קודם בפני עצמנו ואח"כ בפני האחר?
פעמים רבות היכולת הזו אינה זמינה לנו, כי אנו חווים את זה כחולשה וקשה להיפגש עם חלקים חלשים בעצמנו. אצל לא מעט אנשים קיים קושי רב להודות בטעות ולהתנצל מאחר והם רואים בכך פחיתות כבוד ואיום מוחשי על הדימוי שלהם בפני עצמם וכמובן, גם בפני אחרים.
מסיבה זו יש הרבה עימותים ועוגמת נפש ביחסים בין אנשים, בפרט ביחסים קרובים ואינטימיים כמו בזוגיות והורות.
אנה פרויד בתו של פרויד דיברה על מנגנוני הגנה נפשיים, שעוזרים לנו לשמור על איזון נפשי ולהישאר שפויים כשאנו חווים חוויות ותחושות קשות של פחד, כאב ואי שביעות רצון. אחד המנגנונים הוא ההשלכה בו אנו משתמשים כשאנו לא מסוגלים להכיל בתוכנו חלקים שליליים ותחושות לא טובות ואז יש צורך להיפטר מהם ולהעביר אותם לאדם אחר, או לאירועים ונסיבות חיצוניות. מהלך זה מעניק לנו תחושת רווחה ושקט פנימי. שימוש סביר וגמיש במנגנון הזה אכן עוזר לנו ומגן עלינו, אך ברור, ששימוש נוקשה ומרובה במנגנון הזה יוצר מחסום במגע שלנו עם עצמנו וקושי במערכות יחסים.
נראה כי, יש נטייה להשתמש בהשלכה סביב "פאשלות", שהן מנת חלקנו לעיתים, וסביב מתחים ועימותים בקשר. דוגמאות לכך: אם הגבתי בתוקפנות כלפי האחר והוא נפגע בשל כך ומתלונן על כך בפני, מאחר ואני חש מותקף, הנטייה הטבעית היא להתגונן ולומר לו: "אני לא תוקפני, להיפך אני דווקא מדבר בעדינות, אתה תוקפני, תראה איך אתה מתנפל עלי...", או בואריאציה אחרת: "כן, אני עצבני בגלל הפקקים בדרך לעבודה, או המצב הכלכלי." בשני המקרים המוקד אינו פנימה אלא החוצה והמסר הוא: זה לא אני זה את/ה, או המצב.
בואו נתרגם את המילה: אשם לאחראי ובמקום לומר: אתה אשם, נאמר: זו אחריות שלך! כך האחר יחוש פחות מאוים, כי אשם, זה מושג שיפוטי ותוקף המביא אותנו מיד למגננה ואחריות הנו מושג מרוכך יותר המאפשר דיאלוג.
שימו לב, כמה זה מרגיע כשבעת עימות האחר לוקח אחריות, מתנצל, מוכן לבדוק את עצמו, ולקחת את הדברים לתשומת ליבו. כאשר אחד הצדדים הראה נכונות לקחת אחריות על החלק שלו בעניין זה מאפשר לצד השני להתפנות רגשית ואז ניתן להזמין אותו גם לקחת אחריות על חלקו. כשזה לא קורה ואין הדדיות ביכולת לקחת אחריות, זה מביא אותנו לשאלה נוספת: האם אני מוצא את עצמי מתנצל כל פעם ועל כל דבר גם כשברור לי, שזו לא אחריותי ואני נהגתי כשורה? שאלה זו גם מחייבת בדיקה עצמית. מה זה אומר על הדימוי העצמי שלי? האם אני מתבונן בעולם ממקום חרדתי ואשם? יש פה גם שאלה לגבי היכולת האסרטיבית שלי ועל כך נדון בהמשך.
לסיכום, בואו נחשוב בכנות, האם אנו מסוגלים להפנות את המבט פנימה ולא רק החוצה, לקחת אחריות על חלקנו ובעת הצורך להכיר במעידה שלנו ולהתנצל? האם הסביבה הקרובה שלנו, כל הזמן תוקפת ומטילה את כל האחריות עלינו ויש תחושה של התבצרות בחומה גבוהה של נוקשות והאשמות ואיכשהו האחריות תמיד מתגלגלת לפתחנו? האם אנו עושים אינפלציה של התנצלויות ומצטערים על האוויר שאנו נושמים...? האם אנו נוטים בקלות להבין ולסלוח לאחר ממקום מרצה ולעומת זאת, אנו מחמירים ולא סולחים לעצמנו? האם אנו חשים, שלא קיימת הדדיות בעניין זה והסביבה שלנו לא מוצאת בתוכה מקום לסלוח לנו?
