מתן משוב וביקורת בהורות
מה קורה לכל אדם ובעיקר לילד, שכל הזמן רק מבקרים אותו גם כשהוא משנה את התנהגותו? אם ילד עושה משהו לא נכון ואנו מעירים לו ואף כועסים עליו, הוא חיבר בין המעשה השגוי לבין הכעס ואמור ללמוד לא לעשות את זה. אם הילד נוהג אחרת וההורה מבקר אותו שוב ולא מעביר לו מסר שראה את השינוי, שהילד עשה ומעריך את זה, הילד למד, שאין קשר בין ההתנהגות שלו לתוצאות שלה ולא משנה מה הוא יעשה תמיד זה לא בסדר. תופעה זו מבוססת על מחקרים בפסיכולוגיה והיא נקראת: חוסר אונים נרכש. המשמעות שלה היא, שהילד הופך למיואש ואין לו סיבה ומוטיבציה להשתנות.
תופעה זו יכולה ללמד אותנו על החשיבות במתן חיזוקים ושבחים לילד הן לגבי התנהגותו והן ברמה הרגשית, כשההורה אמור לשדר חום ואהבה על בסיס קבוע לילד. כל אלו יזרימו אליו חומרים "בוני נפש" ויאפשרו לו לבנות דימוי עצמי חיובי ולחוש, שהוא טוב ומוערך באופן בסיסי גם אם עשה משהו נקודתי לא בסדר. זה גם יסייע בחינוך הילד ממקום אמפתי ומכיל.
כלי נוסף במתן משוב הנו, עקביות ובהירות במסר, כלומר אם החלטתם על שעה מסוימת בה הילד יפסיק לצפות בטלוויזיה ויכין שיעורים יש להקפיד על כך מדי יום, למעט מקרים חריגים.
כמו כן, לא להעיר באופן נמנע, מתחמק ולא ברור, אלא באופן ברור על מנת לעמוד מאחורי המסר ולשדר בטחון. אם אינכם בטוחים, שהמשוב נכון קחו רגע למחשבה ועדיף, שלא תעירו מאשר לדבר באופן מתפתל ועקיף. ברור, שמותר לטעות ולחזור בכם, אך יש להקפיד, שזה לא יהיה דפוס קבוע בתקשורת.
טיפ נוסף, במתן משוב, הוא כאשר ילד עושה טעות יש לבקר אותו נקודתית רק על אותו מעשה ולא לתקוף את כל האישיות שלו. יש לומר:"המעשה הזה לא היה חכם" ולא: "אתה לא חכם". כשמבקרים את הילד באופן כוללני זה כאילו סתמנו את הגולל עליו ואנו לו מאמינים, שהוא יכול לעשות שינוי. אם כולי טיפש, רע, או עצלן, אז אני כזה וזהו, אין סיכוי, שאשתפר, אך אם המעשה לא טוב אותו ניתן לשנות. משוב כולל על האישיות גם תורם לחוסר האונים הנרכש.
בואו נחשוב על הצורך של כל אחד מאיתנו בקבלת אישור ותוקף לתחושותיו, מחשבותיו וקשייו.
אם ילד חוזר מביה"ס עם מצב רוח ירוד ומשתף, שעבר עליו יום קשה חשוב להקשיב ולהיות אמפתיים, גם אם הוא טעה והביא את זה על עצמו. בראש ובראשונה תנו מקום ואישור לכך, שאתם מבינים מה עובר עליו ורק אח"כ עזרו לו להבין מה קרה ואיפה החלק שלו בעניין.
מעגל תוקפנות-פיצוי: בואו נבחן את התהליך הבא המתרחש בין הורים וילדים,- ילד עושה מעשה כלשהוא המכעיס אתכם-אתם כועסים ומגיבים בתוקפנות-הילד נעלב וכועס-ההורה חש אשמה וחרטה ויש לו צורך בפיצוי של הילד-הילד השיג תשומת לב ואת מטרתו בדרך לא בריאה.
לאחר מס' התניות כאלו הילד למד את המנגנון ומשתמש בו להשגת רווחים ויעדים וההורים במלכוד! הוא מבין, שעל מנת לקבל פינוק, תשומת לב, או הטבה חומרית, שווה לו לפרוץ את הגבולות.
שימו לב לדפוס הזה בתקשורת ביניכם לילדכם, או אם יותר קל לכם התבוננו בהורים והילדים סביבכם.
הורות היא מפעל לרגשי אשמה. כמה פעמים פעלתם מתוך חמלה וצורך לפצות את הילד על התנהגותכם ומצורך להרגיע את רגשי האשם שלכם? האם אח"כ הצטערתם על פיצוי היתר הרגשי או החומרי, שהענקתם לו ובתוככם חשתם, שהצ'ופר לא מגיע לו?
ברור, שזה קשה מאד ויש מורכבות בחיים המביאה אותנו למצב זה, וילדים לעיתים יכולים להוציא אותנו מדעתנו. אך אם היינו מגיבים יותר מתוך שליטה יתכן, שלא היינו צריכים לפצות את הילד, כי היינו שלמים עם תגובתנו.
נסו לקטוע את מעגל התוקפנות-פיצוי ולהציב גבולות ברורים בזמן וגם אם הילד כועס עליכם תכילו אותו ותהיו אמפתיים לכעס והתסכול שלו במילים: אני מבין/רואה שאתה כועס עכשיו וזה לא נעים להרגיש ככה, אבל בפעם הבאה תזכור לא להתנהג ככה. לילדים גדולים יותר, ניתן לדבר על המחיר, שיש להתנהגות מסוימת, אך לא לפצות באופן כזה, שאינו הולם את חומרת המעשה.
זה אולי קשה ומובן מאליו, אך חשוב לקחת נשימה ארוכה ולחשוב לפני שאומרים לילד משהו בשעת כעס. כי אם לא עושים זאת, ואומרים משהו באופן בלתי נשלט, זה משרת את הצרכים התוקפניים שלנו והילד חווה דחייה ועלבון ולא ממש מפנים את המסר, כי העלבון מציף וממסך את הקשב.
כדאי גם לחשוב על מתן פינוק, תשומת לב והתעניינות ברמה המילולית והפיזית על בסיס קבוע ואז הילד לא יזדקק למנגנון הזה.
בהמשך לטיפים הקודמים, חשוב לא להעביר מסרים סותרים, על מנת לקיים את הכללים האלו חשוב מאד התאום בין ההורים, גם אם הם גרושים, על מנת, שלא תהיה סתירה במסר, אותו מעביר כל הורה, מה, שעלול לבלבל את הילד ובנוסף, הוא עלול לנצל את הפרצה הזו לטובתו:,אבל אמא מרשה לי"...
דוגמא נוספת למסר סותר, אותה אתם בטח מכירים והיא מתרחשת אצל כל הורה כך אני מאמין, היא כשההורה צועק בקולי קולות על הילד שלו:"כמה פעמים אמרתי לך להפסיק לצעוק?...", כך לגבי כל התנהגות של הורה, המבקר את ילדו על אותה התנהגות שלו וכל אחד יוכל לקחת זאת לחייו ביומיום.
טיפ חשוב נוסף, לא לבקר ילד על התנהגות, שאינה ניתנת לשליטה. כמו, שלא נצפה מאדם עם נכות לזכות בריצת מרתון לא הגיוני לצפות מילד עם בעיות קשב וריכוז, שיירגע וישב במקום אחד ויעסיק את עצמו כשמשעמם לו, כי זה לא יעזור.
באופן כללי, יש לא להתייחס לילד כילד מפריע או קשה, אלא להתנהגות מפריעה ולבחון מה מטרתה, איזה תפקיד יש לה אצל הילד ומה הילד מנסה להשיג דרכה? יתכן, שהוא מעדיף לקבל תשומת לב בדרך שלילית מאשר התעלמות, שאותה אינו מוכן לקבל בשום אופן.
יש לשנות את הראייה בתוכנו ובמקום לומר לעצמנו: "זה לא בסדר, שהילד מתנהג כך", נומר:" מעניין למה הוא מתנהג כך?"נשאל את עצמנו מה המקור הרגשי לכל התנהגות? זכרו, ילד לא מחפש ריב, או סתם עושה מניפולציות, יש לכך סיבה רגשית ומשהו שם הפריע והציק לו ולכן רב על כך.
לא מדובר רק על צורך בתשומת לב, אלא גם על איתות מצוקה, כמו ילד, שמקומו ומעמדו במשפחה התערער, או ילד, שחש, שלא מכבדים את הפרטיות והמרחב האישי שלו. במצב כזה, אם הוא כועס על כך ואין לו תחושה, שהוא מוקשב, או שאינו מסוגל לבטא את תחושתו במילים, אז מתקיים העיקרון, שמה שלא מדברים עליו מתנהגים אותו.
אנו כהורים אמורים לפענח את המסר הסמוי הנמצא בין השורות ולתרגם אותו עבור הילד:" אתה מכה או מפריע, כי אתה כועס על מה שהיה...?"
